מה אומרת ההלכה על מעשיי שחיתות

שחיתות שלטונית

מבט הלכתי על תופעת השחיתות השלטונית

חדשות לבקרים מתפרסמות ידיעות על בכיר זה או אחר בעל משרה ציבורית שסרח בדרכו, ואשר ניצל את מעמדו על מנת לזכות בטובות הנאה אישיות. תופעת השחיתות לא נבראה בימינו או בעשורים האחרונים בלבד, והנה בכתבי התורה מופיעים סיפוריהם של מנהיגים ומלכים שהשתמשו בכוחם על מנת לנצל משאבים, שאינם שלהם, כדי להגדיל את עושרם ואת כוחם.

כיצד ההלכה מתייחסת לתופעה של שחיתות שלטונית? האם דינה כדין הפרת מצוות השבת? האם אדם שעבר עבירה של שחיתות יכול לבקש מחילה על מעשיו ולשוב למוטב? על שאלות אלה ננסה להשיב באמצעות הכתובים.

כיצד ההלכה מתייחסת לתופעת השחיתות השלטונית?

יש המנסים למדוד את תופעת השחיתות באומרם דברים מהסוג שמצדיק או ממעיט את דבר העבירה. הם מבקשים למדוד את מעשיהם ביחס לאחרים, ולייחס למעשה שעשו חשיבות פחותה. אבל ההלכה אינה מתייחסת בסובלנות לתופעת השחיתות כלל וכלל. מעשה של מנהיג, בין שהיה בו שימוש שולי בכוח שנובע מהמעמד הציבורי ובין שעניינו מתן שוחד למוסד על מנת לזכות בטובת הנאה, נחשב לשחיתות. נביאי ישראל הטיחו ביקורת קשה וחריפה כנגד מלכי יהודה וישראל שסרחו, ואת חלקם אף הורידו מכס השלטון בשל מעשיהם. כלומר בכתבי התנ”ך לא רק שהשחיתות אינה נסלחת, אלא מנהיגים נשפטו בשל מעשיהם כאחד העם.

מה דורשת ההלכה מהמנהיג?

אמרת חז”ל מסכמת את התפישה ההלכתית למנהיג, ואומרת: “נאה דורש נאה מקיים”. אדם במשרה ציבורית מחויב לתכונות אישיות של יראת שמים, מוסריות ועליו לשמש דוגמה לבני עמו. אחת מהמצוות היא הוקעת תופעת החָמָס. כך נדרש מנציג הציבור לעשות בהנהגת עמו, ועד כמה וכמה להישמע לחוקים שהוא בעצמו חוקק. “יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי-בְלִיַּעַל, מִקִּרְבֶּךָ, וַיַּדִּיחוּ אֶת-יֹשְׁבֵי עִירָם, לֵאמֹר: נֵלְכָה, וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים–אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתֶּם. וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ, הֵיטֵב; וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר, נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּקִרְבֶּךָ. הַכֵּה תַכֶּה, אֶת-יֹשְׁבֵי הָעִיר הַהִוא–לְפִי-חָרֶב: הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בָּהּ וְאֶת-בְּהֶמְתָּהּ, לְפִי-חָרֶב.” (דברים פרק יג’ פסוקים יג’-טז’)

האם ההלכה מתייחסת בחומרה זהה לאי קיום מצוות השבת ולמעשה של שחיתות?

ההלכה אינה מקלה ראש במעשים שאינם עומדים באמות המידה שנחקקו בעשרת הדיברות, כמו ‘שמור את השבת לקדשו’. יחד עם זאת התורה מקפידה הקפדה יתרה על ניקיון כפיים, והיא באה לידי ביטוי במקומות רבים. אחד מהם הוא בניית בית המקדש, כאשר נלקחת מדוד המלך הזכות לבנות את בית המקדש. “דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ וּמִלְחָמוֹת גְּדֹלוֹת עָשִׂיתָ לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי” (דה”א כ”ב, ו-י). בניסיון להבין את הסיבה לקביעת הקב”ה שהזכות תעבור לבנו שלמה, עולה ביקורת על שפיכת דמו של אוריה החתי, דמם של כוהני נוב ונראה שדוד נהג גם בשפיכת דמם של גויים יתר על המידה. מנהיגות דורשת ניקיון כפיים, וכך נתבקש העולה להר הקב”ה בראש ובראשונה ומעל הכול – ניקיון כפיים מתבקש.

האם יש דרך לחזור לדרך הישר לאחר מעשה של שחיתות?

ככלל מאמינה היהדות במעשה של חרטה וחזרה בתשובה. כך גם במקרה של שחיתות. אך חוזרת ומדגישה ההלכה שמעשה החרטה חייב להיעשות מעומק הלב ובצורה כנה, אחרת אין לה משמעות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *